בבוקר יום אפור, עדות ופדות. הדהוד של צעדים, עדין מאוד, נודד בכפור, עקב עד אגודל גדוד אצבעות שועט עד גבול הדם, במזח, מול שקיעות.

•נובמבר 26, 2011 • להגיב

שירו של מוכר הנקניקיות:

אני עומד, בבוקר קר מאוד,
בדוכן פתוח כבר, עם נקניקיות
בחוץ, אבל חם להן וטוב,
והרוח, יורק תגשם בפרצוף,
מוציא את הריח לטיול ברחוב.

בלי נעליים, בא ההוא
כמו ההוא, שהלך אז על המים,
ומשלם על אחת של חזיר.
איך שהיא מתפצחת בפה אצלו,
והוא כבר עם הגב אלי,
טוחן אותה חזק, הוא פתאום חותך
לשמאל ואני שומע אותו מחזיר
את נשמתו. לא בעיה שלי.
הכסף, כבר אצלי בכיס.

אלגיה מאת קבצן ישן וסמוי. אבל בעצם,
אפולוגיה ומאניפסט של אצה, כגיבוי.  

בבוקר כל כך קר, גשם רוח,
מה לא, אין מה לצאת,
גם אם אתה בחוץ, אתה נשאר בפנים.
אתה מוצא איזה לוח, תוקע בין שני בניינים
צמודים, לוקח ניילון של אשפה,
מכסה את הקרטון, שיהיה בידוד לקיר,
והולך לישון שנים, מעלה אדים. לא מכיר
גם את אמא, עכשיו, ואין לי אלהים.
ואז באים שיכורים, דווקא בבוקר
מקיאים, מה לא, מדברים,
הולכים, ברוך השם ואז חוזרים שוב ומדברים
עוד קצת ואיך שאני עומד לצאת
עליהם, בורחים. השינה הלכה כבר, מעלש.
הקור נשאר. יאללה, שם קפה עלהאש,
בסבבה לגמרי. נושם אוויר פסגות.
קפה גולש וגשם, מטפטף מהגגות.

קופסה עם תמרים מונחת בצד כאן.
זה היה מזון הנצורים שבמצדה
ועכשיו מצאו עוד גלעין אחד
שחי עדיין ונצבט מתוכו ירוק. אין סוף לפלאות.
בימים קרים כאלה, אני נעטף בעיתונים כמו אבוקדו,
ולומד כמה דברים והדפוס, מרוב שלח,
נשאר עלי עוד, בריח או ביד או
ממש בטעם, בפה. טפו. אפילו הלב נצרד. לפחות אין מי
שיאמר איך אני מתנהג לא יפה או
שאני לא מתקלח. נראה מה יהיה,
מה שילד יום, עם זה נסתדר. לא אלמן ישראל.
רק אני ערירי, כמו ניצול. פעם עבדו
את האלהים ועל האדמה. סידור ומעדר. היום
רק כסף יש לאנשים בראש והראש – בתחת.
העיקר אצלם, להסתדר. אין להם אלהים והארץ כאילו מובטחת
להם, והם מתנהגים כאילו קנו אותה, או קיבלו בירושה מההורים,
בלי משכנתא, מסודרים, יענו.

אני יושב כאן, בהיר, לא
מחוק כמותם. היה נחוץ לי
מקום שלא יקחו
ושומקום להיות בו,
נותן לי בטיחות.
ככה אמרה לי פעם אישה חכמה,
הבת שלי. אז אני שקוע בכבודו
עכשיו, כמו חתול, בעריסת תינוק.
גם אני גלעין יָשָן
ואם מתחשק לי קצת לינוק
לעצמות היבשות, טיפת אור שמש,
אז הוא מרים הודו מעל הלילה
ומאיר, אולי רק לי, פנים של מעלה.
אני לא צריך ולא חושב הרבה.
המחשבות אצלי בודדות,
כשאני יושב, כמו פנינים,
בחושך. אנשים מסתכלים עלי מרחוק ומרחמים. בוכים כמעט.
לא שם עליהם. אני כמו מים, במקומות הנמוכים
טוב לי גם, כי אם אין גג מעל, גם שם יש עננים.
תן לי רק לחם וקצת בצל ירוק, בשביל הצבע.
זה מחזיק עשרים וארבע שעות על שבע יום,
פתוח כמו סופר, לכל מה שבא.
יש לי, בלי עין הרע, עור מתוח, כמו העצבים שלהם
ואני קם מתי שבא לי, בלי בוס
על הראש, ובלי אישה שתנשוך לי אותו.
מהכסף שפה ושם נותנים יש לי מה לדרוש מהחיים, כמו כל אחד אחר,
רק שאני נהנה יותר מכולם, איפה שאני, לא צריך אוטו ולא עניינים.
הם, תקועים בבניינים, עובדים במשרד סגור, מחניק,
אני גר בעולם ולעולם יש חיק, ברוך הוא, אז
חם לי גם כשקר בחוץ, כי יש לי אש בלב
שמחממת לי תגוף. עור ברווז
יש לי רק כשנעים מאוד. לא הייתי חולה רציני, מעל עשר שנים.
החום אצלי זה חום בריא. בחורף, אפשר ממש לייבש  עלי סדינים.
כמעט אפאחד לא מטריד אותי. לא שאני קשוח,
להיפך; אני רך כמו כרית, ורואים עלי שאני אפוף,
אבל בגלל שהגורל שלי כאילו במחסור
אני תמיד נופל על הצד הלא מרוח, כי אצלי
הלחם טרי, אבל יבש כולו. זה מזל כפול.
אז להפריע יותר, אנשים כבר מתביישים.

אבל עכשיו, השמיים נפתחו, כאילו הים שמנגד
החליק, כמו עובד רומני, מפיגום,
דווקא איפה שאני, עם כל הזבל פה שצף.
אז עכשיו יש לי יעני בית, שעשיתי ממשטח
כמו רצפה, ששמתי על לבנים. אחרי שאני מקנח את האף
(כמו חצוצרות של כסף
ביום אחרון), זורק את הנייר
והוא נתפס כמו אצה, בכל החרא
שבחוץ, אבל עם כל הלכלוך, האוויר, כמו עראק, מנקה
את הגרון.

מה שהקבצן לא הזכיר זה כינים וכאבים חדים לפעמים בעצמות, מהקור. הוא כבר לא היה אדם צעיר והצרה היא שלא באמת היה ערירי; הייתה לו בת, כאמור. אלא שהקבצן, על אף השפה  שבה נקט (שפת רחוב דוויה וגאה, כשמאן מצורע), לא היה אדם פשוט. כאלה קל יותר לאהוב, אם הם באמת פשוטים, מהזן המביט בהשתאות על הבת המפריאה והולכת ושיופיה והליכותיה נחרצות כקווי מסילה בלבבות האנשים, אם גם מוסיפות קווי דאגה בפני האב, וקרונות קרונות של דאגה עומסות על שכמו. אב רגיל, פשוט, תם  כאדמה, היה מרגיל עצמו בספיקת ידיים ובשיחת שכנים ובאושר הגדול של ביקור הבת, כהתגלות של חרדה וערגה ויופי גדול, מכפי מידות הלב הזקן להכיל.
אלא שהאב הזה ידע את רוע ליבו של העולם, ואת נועם הליכותיו. הוא פרש מהעולם הזה, מותיר מאחור את המעט שהיה ואת עצמו הפקיר לאור החשמל של הרחוב ולעיר, שכולה קירות בלי גג. במדבר הזה הוא נדד, כצל יחיד, מלווה את קבורת השמיים של עצמו.

היש לי גוף, או אין לי כלל?
האני הוא אשר הנני, או שאינני?
הוגה באלו השאלות,
אני יושב, שעון בגבי אל הצוק,
וכחלוף השנים, דשא ירוק
צומח ועולה בין שתי רגלי
ואבק אדמומי נח על ראשי,
ואנשי העולם, בהחשיבם אותי למת,
באים, נושאים מנחות יין ופירות,
לצד גוויתי, אותן להניח.
(האן שאן, מתוך שירי "הר קר").

אב כזה אשר מאוד אהב את ביתו עוד, לא היה אפשרי לאהוב, על ידי בת אשר כזאת. הוא, אשר ניער את אבק העולם מעליו, והתכסה בו כשמיכה, לא ניכר עוד לעיניים אנושיות כמעט ולאלו אשר הכירוהו, הכאיב, כמו אור חזק מדי, הנפתח מן החושך.

אבל כל זה נפל פנימה, בלי להשמיע קול פכפוך, בחרכים העמומים של העיניים המשוערות עמוק בבונקר הפנים של הבלש שהיה עייף מאוד בבוקר שאחרי הבוקר המדובר והיה צריך להעמיד דווקא את התיק הזה בראש סדר העדיפויות שלו, כי

"ככה המפכ"ל רוצה".

הבלש, אליאמש כרמת, שנא את העבודה, שנא את מפקד התחנה ושנא כל תושב וכל זונה וכל עובד זר בעיר הזאת, כל איש שאותו היה צריך לדובב ולתעד ולשנן אחר כך, לתצרף אפשרי של תמונת עבר אחת. מוכר הנקניקיות היה תמציתי. אליאמש ינק ממנו תיאור חזותי מספיק של החשוד ואז מצא את הקבצן בסמטה. לדעתו, מצא בקבצן את תמצית כל מה ששנא בקיום האנושי. את ההמחשה החיה לקוטב האפשרי מאוד אליו יכולים חיי אדם להגיע. עומק המרדות האנושית היה בו. והאיש היה סגור כמו חיפושית בגורל של מחסור וטירוף ודעת כל כך חלקית ומכורסמת, כמו יער גשם, שכל פלאות העולם האפשריות כבר גוועות בה ופרצופה היחיד הוא פרצוף הניוול של תודעה פרימיטיבית, עתיקה, מפוחדת ומטומטמת בתכלית.
ועדיין, את כל מה שאמר היה צריך לרשום, כי אליאמש היה בעצמו עבד לתודעת מכלול האפשרויות הבלתי נראות לעין רגילה ועוינת. את העולם שבו פגש הוא כתב כמו תנ"ך, לקרוא בו אחר כך, בבדידות המזהרת של דירתו, רכון מעל העדויות ומעלה אותן ברשת הדעת, מפרפרות מתוך המים העכורים של התנאים בהן ניתנו, חלקיות הזיכרון והתנועה אשר בחוץ, שתמיד הייתה חוצה את זרם השיחה ומעמידה את המחשבה ברמזורי הרעש האדומים שלה.

אבל מזה, ראה והבין אליאמש, לא יצא עוד כלום. מיאוס ושעמום העכירו את הקשב שהיה בו והוא החזיר את הפנקס לכיסו הפנימי של המעיל. הוא שלף משם ארנק ומתוכו, שלף שווה ערך  דק ופריך (ומופרז, נאמר בהגינות, ביחס לדעתו של הבלש אליאמש, על התמורה שקיבל) שחיזק והגביה את להבת האור בעיני הקבצן.

"תודה לך, אדון, תודה רבה רבה!"

"אם תזכור עוד משהו חשוב, בוא לתחנה ובקש אותי. רק משהו שאני אאמין שהוא חשוב. אני לא כספומט. אז תחשוב טוב טוב לפני שאתה בא, אם תרגיש צורך לבקר פתאום".

"בסדר", הזקן הנהן והרים בשתי ידיו את השטר, כאילו אחז באיזה סנפיר פלאי וכשכש בו לעומת אליאמש. "אני גם שואל ושומע תמיד מה אומרים. אני העיניים שלך והאזניים של הכותל ברחוב. אל תדאג. אם אני שומע עוד משהו אני בא אליך".
אליאמש שאף עמוק, נגע במרפק הזקן לאישור, לעידוד ואז הסתובב והתרחק, דורך על מצע האפיקומן הרטוב, כמו על מחצלת, יוצא מבית מלוכלך, אל האספלט השטוף.

מודעות פרסומת

בבוקר לח, בגרב רך, פתאום על רגל שמאל, דוכן תפילה נפלא נפקח, כנר נורא גדול.

•נובמבר 13, 2011 • להגיב

כמטוטלת, השמש, חיוורת וחולת ים, חלפה בין ענני מתכת. על קרקעית האספלט, במעילי גשם, קרטעו חסילונים. עצרתי בדוכן הנקניקיות. באטמוספירת האדים שהיתמרה עמד המוכר. שפתיים עבות ודבלולי זקן אפור, דליל מאוד. היה לו גם אף עבה ולא יפה ועיניים, טטאריות. דמיינתי כינים בשיער השמנוני, כמו תולעים בגבינה. ביקשתי וקיבלתי נקניקיה בלחמניה ואת הכסף שילמתי מתוך ארנק עור רך וצנוע.
שובל תולעי של חרדל נלחץ ונמשך, צמיגי ורך כנתיב דם של פשע בבית בובות, לאורך גבה החום של הנקניקיה. משפופרת הקטשופ שהתנשפה בבהלה אסטמתית, נתזו קילוחים וטיפות אדומות על הקירות הלבנים, הפריכים, של הלחמניה הפתוחה. נגסתי והטעם האלהי של החזיר השיב אותי לחיים. אפשר היה לדמות אפילו נימה תאומה של שביעות רצון, מזדמזמת מעומק לאורך הצינורות הפנימיים. זה דמה לילד שמן, ישוב על נדנדה בגן נידח, נידח מאוד, ומוצץ סוכריה על מקל. ילד קניבלי, שואב באינפנטיליות, בוהן אדומה, תלושה, אל פיו.
הלכתי הלאה ברחוב הישר, המצטבר חניטות חניטות של שוחרי פרך ועמל, אפודים ומוגפים עד עיניהם, מהקנטות הגשם הקל ומהקור ששרה בכל, וצרב כקרח יבש. הנקניקייה אוכלה והתאבכה בקרבי, הופכת לספירלה חמה של אנרגיה סלילית ושמנמנה. הלכתי ודרכתי בעיניו הצלולות, הבוהות מעלה של אלהים והגרביים הפכו למשקע ספוגי, יונק ונסחט עם כל צעד, כצמד ביצות ניידות. חלוץ בלי מגפיים הלך ברחוב הר הכרמל, בואכה בניין המשרדים הגדול, שירת הים שחזיתו, בבואה משוטחת ובלתי צליחה של שמי הגשם; למטה, נדדתי אני, פג ואמגוש, שגריר של הנצח הגלותי, במסעי שעל תכליתו לא למדתי עוד. עוד לא נודע לי שעלי להפריח שממה ברואה ולהשיבה, באכזבה אפוקליפטית, אל התוהו הבראשיתי שהוא רחם החומר הקדוש, אימנו האמיתית.
החזיר נולד.
החזיר נולד בסמטה, לא רחוב, אלא רווח צר, בין שני הורים, בניין דירות ישן, בן חמש קומות ובניין עסקים ישן, כפול בגבהו. אבוס מודרני, מרובב קש וגבבה עירוניים, מקום התרחשותם הסינמטית של רגעי השיא, בהם מומחזת תקומה, או נפילה שבטרם ההתאוששות הירואית. בזירה זו של אין מוצא, שאיננה רחוב וגם שם אין לה, סב הגיבור על עקביו ומתעמת עם רודפו. אני פניתי אל וריד צדדי זה של קיבת העיר מתוך בהילות פנימית. בחילה שבלולית שלחה מחושים מעומק, מעלה מעלה אל האור והאוויר; משהו בקרבי התנפח כצעצוע אמבט ספוגי, ובמקום הצרחה שהיתה עלולה להדמים כל רעש אחר ולהטות את אוזן הרחוב הראשי אל הסמטה הפתאומית, בקע מפי, באנקה נחנקת, חזיר. ורוד, זיפני ונואק בחרדה, הוא נאבק ונחלץ לשמוט עצמו מתוך בלהת זיכרון השחיטה והיקיצה הדהומה מתוך מעי. הוא נחבט באספלט, קירטע באוויר, שכוב על צידו מבוהל ונוחר, ואז דמם ואני הבטתי, בפה פעור, בקצה הזנב, הלולייני השובב.
"לדוגמא", אומר ווזו, "תאו מים יוצא בעד שבכת הגדר. הראש עובר, וכן הרגליים, אבל מדוע אין הזנב עובר"?
וומן מעיר על כך: אם תוכל לפקוח עין אחת שבך, לעיון בסוגייה זו ומשם לצאת ולומר מילה אחת של עירות, יהיה בכוחך לנסוק אל שמי שמיים ולהביע את ארבעת סוגי הכרת הטובה, ולצלול אל שלושת מישור הקיום, ולסייע שם לבריות החשות. אם טרם השגת זאת, יהיה עליך לחזור לאחוריך ולהתבונן היטב בזנבך.
אם יתקדם התאו, יפול עמוק אל החפיר
אם יסוג חזרה, דרך הגדר, ישחט.
אותו זנב זעיר,
אכן עניין מוזר הוא עד מאוד!
החזיר הבינוני שנולד היה צחור ובעל מבט נבון. גודלו היה כשל תינוק.
"השבת לי את חיי ואת כושר הדיבור" הוא אמר, עם שהוא מתגלגל מצידו על ארבעותיו.
"אתה היית הנקניקייה?", שאלתי, במבוכה ובתחושת אשם.
"אני הוא אשר הנני כעת", קבע החזיר בביטחון רב.
"אם ככה, לא אכלתי ולא הקאתי אותך".
"מה שהיה", אמר החזיר בנדיבות פרגמטית, "היה".
הקלה גדולה פשטה בקרבי והפכתי מודע לגרבי הרטובים.
"עכשיו, מצא לי סבתא, בבקשה".
"סבתא"?
"לחזיר יש צורך בסוודר אפילו יותר מלפודל" הסביר לי החזיר. "ראשית, אני עירום, ואילו הפודל – פרוותי ומתולתל. כמו כן, באופן כללי, פודל הוא מחזה נפוץ ברחוב עירוני. חזיר הוא הפקר. סוודר יהפוך אותי מקדל מהלך לחיית מחמד. על כן, יש צורך בסבתא. סבתות מחזיקות פודלים וסורגות להם סוודרים לרוב. ואם אין לסבתא פודל הרי, שמטבע הדברים, יש לה נכד או נכדה, שאם לא כן, לא הייתה סבתא"
"זה נכון", הודיתי.
"ונכד או נכדה, הגדלים בצורה לינארית ומסודרת לעולם יהיו, בזמן מן הזמנים, בגודלו ובמידותיו של חזירון בינוני"
"וגם דומים דמיון ברור לחזירון בינוני", הוספתי, "רק ורודים ולא לבנים מאוד, כמוך."
"יפה מאוד", אמר החזיר. "ועל כן, הסבתא והסוודר הם כלים שלובים".
"מוסכם"! צהלתי.
"ככה", פתח החזיר: "אני נשאר כאן, מתחת לפח האשפה", אמר ונסוג בכפיפת ראש אל מתחת לצפרדע הירוקה חלודה. "אתה תצא ותמצא חנות לקנות בה תיק. תשים אותי בתיק ותישא אותי איתך וככה נמצא לנו סבתא."
הסכמתי בחפץ לב ויצאתי, חדור תחושת תכלית ולא כה בודד עוד, כפי שהייתי הבוקר.
חזרתי כרבע שעה אחר כך. "מצאתי משהו מעולה לאין ערוך". החזיר דחף זרבובית מעוניינת אל מחוץ לדפנות פח האשפה ואני נשתעשעתי בדממה, למראה הזה. עמדתי מולו נישא וגאה, באנפילאות בית מצמר, אבל עם סוליות גומי, לחדר האמבטיה, ועל חזי היה מוצלב חגור בד רך. התכופפתי והרמתי את החזיר שנתחב בדייקנות משביעת רצון ובחמימות בלתי מצויה אל כרסי, מחותל בבד הצבעוני.
עם נשיאתו לגובה והרכבתו על אוכף הבד הזה, נתקף החזירון עוז בלתי מצוי והוא הצטווח "הלאה אל הרחוב הראשי – אחרי"!!
אז התחלנו לרוץ וחיפשנו לנו סבתא.

החי נאנק עוד. נשמת המת היא פקק בכד. לכוד בו נוסע סמוי, כאל בצלם; מי ששניים הפך מאחד הוא צל כבוי בחושך אילם.

•יוני 11, 2011 • 2 תגובות

ידע חלקי הוא נחלת כל היודעים – את זה אני יודע, לפחות; השאיפה לשלמות התמונה מתממשת במוות וחלקיות הראייה שלנו מתבטאת באבל. אלא שכמו תמיד, ישנם מעקפים, אזורי לימבו ומובלעות מחתרת. הייתי מת, אבל מודע ועל כן, נבוך ככל מי שעוד נשמת אפו בו ומכאן יוצא (ונחלץ, נואשות, כזחל, משפופרת פוסטמורטם מורעבת זו) שאני, גם אני (שורו אחים!)  הנני חי. הפכתי (בדיאגנוזה הרואית משהו) לנשמה פרטיזנית, יאמר כל פתולוג הבוחן את תשקיף הרנטגן של סוגיית מותי. מצב שבהחלט אפשר שיתמיד לאלתר. איזה סבר חמור ודאי היה נקשר על פניו. חשרת עננים של השתתפות בצער והאשמה דקה מן הדק של בעל מקצוע, על חוסר הזהירות שהביא אותי עד כה. יתכן באמת, שדנתי את עצמי לגורל של תהייה נצחית. עיסוק רב שנים בתורות אזוטריות, בנשימה עוברית, בפירוק עצמי ובהרכבתו מחדש בבקרים, על חוטי הבובה המשותפים, החליקו עבורי את המעבר מקובעת הגוף החוצה ממנו, אל מה שקרוי, אבל לא מוכח, המימד האתרי. אפשר לומר שהייתי לא פחות חי מאשר קודם, אלא שכעת הייתי סוג של חשופית. פחות פגיע במובן הפיזי, המצער כ"כ הולכי רגל ברחובות חשוכים, לחים מגשם; ממטרי קינה מוקדמים על הצוהלים האילמים, הנידונים למוות מכוח נבואה המגשימה את עצמה. זה משל חיינו. ואולם, אני סוטה. מפני שלגבי, סכנת הירמסות היתה בלתי אפשרית ואין ספק שזה יתרון חלקי ברור (אם כי, הסתבר שכדי לדרוך על מישהו, בעצמי, הייתי אני זקוק לקונכייה חדשה. זו הייתה תובנה שערכה היה עבורי פחות או יותר כזה שמעוררת תובנת המורטאליות, כלומר סופיותו של הגוף אצל אלו החיים עוד. מסתבר שכולנו באותה סירה ואין מה לדאוג. אבל הבלונדיני דאג. הוא חשב שיש לו הרבה מה להפסיד ואולי, מי יודע, היה לו. אם ימות אולי יהפוך הוא  – בפועל – לחשופית, בחיו הבאים).
החלטתי לבדוק משהו. סובבתי את הראש ימינה, במאמץ לסגור מעגל. כשקול השבירה נשמע, נחלצתי מהגוף שצנח ונכנסתי, בתחושה של אדם המצטודד ברגע האחרון אל בין דלתות רכבת תחתית, אל גופו המתוח של הבלונדיני המבועת. קודם חשש לחיו, כעת היה מוכה אימה טהורה. הייתי באותו הרגע, לאלוה קטן, לדיימון פנימי. תיארתי לעצמי שבתי משוגעים מאכלסים לא מעט קליפות אדם כזו שבה התארחתי אני. במקרה זה קדם המעשה להבנה שאיבדתי עניין בחיי הקודמים ובסיבות שהובילו למצבי כעת. הייתי אדיש לעברי ומיותר לציין שלא עניין אותי כלל גורלו של האיש החלול שבו בחרתי לשהות. הפכתי לדיוגנס מודרני, אלא שלא היתה שמש שלאורה התחממתי וליקוי הידיעה שלי לא הדאיג אותי כהוא זה. פשוט הייתי. עזבתי את החדר, ואת הכלים השבורים שבו, מודע חלקית להמיה או זמזום רחוק של אימה ומרי שמקורם כנראה היה באותה באר גלולה של נשמת הקליפה אליה נכנסתי, נשמה קבורה ותוהה.
התענגתי על הצעדים. במסדרון רכנתי על רגל אחת וחלצתי באיטיות את הנעל, מעל עקב הרגל השמנמנה. זה היה מוקסין, תפור מעור רך. תחתיו, היתה כף הרגל, עטופה בגרב דקה ואפורה, משובצת בקווים שקופים של צהוב וירוק. את הגרביים הותרתי על רגלי והמשכתי ללכת כך, חרש, על פרקט המסדרון. ההליכה עצמה נטענה במשמעות עמוקה, אטומה למילים. לחץ הגוף על מפרק הקרסול, אפשרויות סיבובו של הגוף לכאן ולשם. המתניים העבים, אך הגמישים, היו עבורי כצינור מרופד; חלול, אך כמעט מלא מעובי דפנותיו. הרגשתי כמשוגע שכותונת הכפייה היא המעיל ההולם ביותר מבחינתו, המלבוש המנחם והנוח מכול, במזג הסגרירי של הנפש. הייתי אל שהתגלם בבשר ונחלץ מקורי העכביש של תיאולוגיות ארציות. כשהתנהלתי לאורך המסדרון שנמשך מולי, כהדמייה של מנהרת האור הידועה, נמשך והדהד, בעומק אנכי, בתוכי, אותו תדר קלוש, כמו שידור רחוק מאוד, של זוועה דוחקת. תחושה נהדרת. הייתי חי וחד, כמו קשת של כלי מיתר. גופי החדש היה עגלגל ומאסיבי, ממוצע קומה ואוטונומי. בהטייה אחת של המתניים וכיפוף קל של הברך, הייתי יכול להיהפך לכותל של גו רחב, ראש כפוף מעט קדימה ופנימה, אל החזה, כצב, וקו מעוגל והחלטי של עורף ושכמות שמקור כוחן היה פשוט במסת שק הקמח  שלהן. במסדרון הצר נעמדתי פתאום ברגליים צמודות, עמידת מלאך. פשטתי את הזרועות לצדדים וכמעט שנצלבתי בחלל הניאוני, אלא שהתנועה לא הסתכמה בשווה הערך של האלהים. נותר כיפוף קל במרפקים שאותו ניסיתי להמיר לכיווץ כתפי החדשות כלפי פנים, מה שכמעט גרם לנקיעתן ולתחושה אקסטטית של כאב ומתח. יחד עם זאת, המקום החל לעורר בי תחושת חנק, פתאום. כעת רציתי למצוא את היציאה מהבניין. לא ידעתי אם אני מתחת לאדמה או גבוה מעליה. רציתי לחבוש את השמיים שוב וקיוויתי שכשאצא יהיה לילה.
המסדרון הסתיים והתפצל. הפנייה ימינה הבהבה כמחוש אלקטרוני ואני מהרתי אליה, דחפתי את הדלת ויצאתי אל הרחוב. היה שחר אפור מאוד ומעט מאוד אנשים היו בחוץ. פה ושם חלפו מכוניות ברחש רטוב. אני עצמי הרגשתי לחץ בשלפוחית. אולי לא עצמי, בעצם, אבל את הלחץ, על כל פנים, ואת האחריות הנגזרת ממנו, אימצתי. התוצאה הייתה שפשוט פניתי אל קיר הבניין ממנו יצאתי והשתנתי; מצד אחד, סומך על מיעוט האנשים ברחוב, מצד שני, סומך על הבנתם שהמשתין הוא שיכור בסוף הלילה, מצד שלישי, מתוודע להכרה שלא היה אכפת לי גם אם השעה היתה שעת צהריים סואנת.  מול הקיר, השתנתי שעה ארוכה; ביד אחת פשוטת אצבעות על קיר הלבנים שמולי, התנועה מאחורי גבי ובי וזורמת ממני והלאה, הרגשתי כמו בודהידהרמה בשעתו. ידעתי היכן אני נמצא. מרחק 10 דקות הליכה מהמשרד. בשינוי צורה קל, הדירה היתה שוב שלי לדור בה ואולם, לא עוד בבעלות אותו הגוף שכעת הפך למשכני המיידי יותר ולגבי, סייג כל תביעת בעלות על כל רכוש ארצי שהיה נחלתי עד רגע הפרידה מנחלת אבות זו, ארץ החיים. היה עלי להיכנס, לפיכך, בגניבה ובאותו אופן לצאת מהדירה, מה שלא היווה חידוש משמעותי, לאור החוב המצטבר לוועד הבית. במובן זה, שמרתי גם עתה על אותה מורשת קיום רפאים שהיא נחלת כל החבים את חייהם במקום מוגדר למילוי מכסת סכום מוגדר עם תחולתו של כל פרק זמן מוגדר מראש.
רכסתי את המכנס ויצאתי לדרך, בגרביים. העולם היה עבורי ד'וג'ו אחד גדול. העננים – מרישי התקרה הגמישה שחפתה מעלינו.  בשיעור הקיטאידו הראשון שלי, לפני כ15 שנה, נכנסתי נעול –  ב"רגליים עיוורות", כפי שהסנסיי קרא לזה, אל הדוג'ו. אי הנעימות המובנית שחשתי, הסביר לי מאוחר יותר, הייתה תולדה של הפרת החוק הבסיסי שמקדם כל אורח הבא בשער מקודש: של נעליך. לפני כן, מעולם לא העזתי ללכת יחף בחוץ. לפני הקיטאידו עניתי לטאבו הציבורי. מאז הקיטאידו, ידעתי שרגלי אינן שייכות לי עוד. הייתי צריך להיות ראוי להן, כדי לרכוש את הזכות להלך יחף בחוצותיו של עולם. במצבי החדש, רגלי אמנם לא היו רגלי והחירות היתה משחררת – מה גם שצידוק פנימי חזק מספיק סיפקה העובדה שצלחתי את המעבר מחיים למוות באלגנטיות יחסית, כזו שהייתה זוכה, אני בטוח, לאישורו של הסנסיי.
חלפתי בחובות המוכרים, הריקים כמעט, כרוח רפאים. השמיים היו אטומים באפור והפכו את הדימוי לכמעט אמיתי. שמי טין. לו היה שופט ניצב ביני ובין הנשמה השבויה שאת משכנה גזלתי, כי אז העדר צילו של הגוף (בבוקר חורפי ומשולל שמש זה) התנועה הנקייה, הבלתי מורגשת ברחובות הרטובים, כמטורף בגרביים, היו משרתות את טענת זכותי על גוף הרפאים הזה, כאלף עדים עיוורים לקיומי. עצרתי בקיוסק. על העיתון היה כתוב התאריך של יום המחרת. העולם התהפך, עבורי בכמה שעות בלבד, אם כך. אם כי, נאלצתי לשוב ולהזכיר לעצמי, הזמן שוב לא היווה עבורי אותה הוויה דחוסת קרונות של מעשים ואילוצים, החוצצת ביני לבין אופק כלשהו.

הקלף הפריך של עורנו שמור בכד החימר של זכרון מי שנותר אחרינו.

•נובמבר 19, 2010 • תגובה אחת

 לעת ערבו של הקרב אשר הכריע את המערכה בין צבא טוקוגאקו, לזה של קינטסורה, בן הפילגש של הקיסר, נלכדו חיים שלשה חיילים מצבא קינטסורה. החיילים עטו מדים של קצינים רמי דרג. לצבא קינטסורה היו שלשה דגלים קדושים. שניים נמצאו בשדה הקרב ואילו השלישי נעלם. הגנרל יאסומידה היה נחוש בדעתו למצוא את הדגל השלישי. הוא נמצא מלופף סביב חזה של אחת מקציני קינטסורה, למרבה הפתעת כל הנוכחים. עין הדג, הרקומה על המשי, היתה לטושה על פטמת שדה השמאלי שחותל בדגל. החיילת סירבה למסור את שמה. היא ציינה רק שחיילי טוקוגאקו השתלטו לפני כ 3 שנים על בית האב שלה. היא נותרה למות כמחווה של חסד, לאחר שנאנסה ע"י פלוגת המאסף. ביום שלמחרת, כבר היתה בדרכה אל ההרים. היא הלכה, כך סיפרה, כמשוגעת, יומיים, ללא הפסק עד שנפלה מחוסרת הכרה ונאספה אל מקדשם של הטנגו (שדי יער), שם במשך 3 שנים היא למדה, כיושיטסונה בשעתו, את אמנות הלחימה, אשר בזכותה יכלה להתקבל כקצין לצבא קינטסורה (שברובו הורכב מרונין וחסר היה את המדרג ההירארכי המוקפד של צבא טוקוגאקו) ולשרוד את קרב הדמים הנורא שהכריע לבסוף את המערכה. עם מציאת הדגל השלישי לא היה עוד צורך בשארית הפליטה של צבא קוניטסורה והם הורשו להתאבד. קונצי טאמו, היטורי קנאג'ה והחיילת האלמונית, כתבו יחדיו את שיר המוות הקצר שלהלן, כאות לשותפות הגורל האמיצה שביניהם. את שלוש השורות הראשונות כתב היטורי, את האחרונות כתב קונצי ואילו החיילת האלמונית תרמה את השורה האמצעית בין שני הבתים. האגדה (וכי לא תהיה? ושמא אין סיפור זה עצמו אגדה?) מספרת כי בעת כתיבת השיר ישבו שלשתם נפרדים ורק לאחר מותם חוברו הבתים ונמצא המתאם המופלא בין שבע השורות שכתבו המתים. השיר, על כל פנים, נכנס לאסופת דברי ימי שבט טוקוגאקו והמסורה שימרה את זכרו ככתב נבואה, המתרה על סופו של בית האב וחזרתו של שבט קינטסורה לגדולה (שמעולם, לאמיתו של דבר, לא היתה נחלתו).

המחשבות הן צבא
חולף בשממה
על פני הדחליל
כחלוף הכל, ישאר
רק צמח
מטפס על מוט
מנץ ביער.

אני מת. אני שט כעת ביקום הפיזי, שקט וסמוי, כעלבון עתיק המכרסם בתפוח רחמה של אם האלהים המתה. התנועה הרכה שלחסרי החוליות הימיים היא כעת נחלתי וכלאי. הדממה היא הנזר שעוטר בהדר עלום את רקותי. יער עד, שבאחד מרחובותיו פסלון בודהה ישוב,  ממתין.
הרופא המיילד ניבט, כבד וחסר אונים, נוכח הגופה השרועה, השבורה – הכלי שקלקל – ושתק באימה. הייתי חפשי. כ"כ חפשי שהחלקתי, כמעט בטעות, אל צינור שדרתו הגמיש, הספון בבשר העבה, בין העצמות הכבדות והערתי את המת לחייו השניים. הוספתי כך להמתין לאורח, בציפייה המתוקה של חוקר להודאה ולהתקף לב, אחרי לילה של הכאת עציר ובערך 7 ליטר קפה, שהיה הסטרואיד הרשמי של טורנירים כאלה.

האיש הגיע והוא היה מת יותר ממני. מלא ומקריח, שפתיים אדומות כמו של זונת כביש ועיניים דפוקות כמו שני זיתים שמנים. לחות, אבלות כמעט. זה היה תלייני הנגזל. "טוסטר מזדיין,  אתה שברת אותו?!" הוא נפקח בבהלה, כמו פרח בתולי רוגש וגחן לידי, לתת תוקף להצהרת ה "אוי מה שאתה תחטוף עכשיו" שלו. אנחנו שתקנו. השתיקה היתה דו משמעית והשאירה לחדש את הבמה פנויה עוד קצת לצרכי הביטוי העצמי. אומרים שזה חשוב להתפתחותו של ילד.
"חרא זבל אני אפקוק אותך עכשיו, אתה תקבל איזה משהו, יא טמבל". לא ידעתי מה היו חוקי המשחק אז החלטתי לא לשאול ולנסות להזיז כלי. כשהוא ניסה להוציא את שלו, דחסתי אותו לקיר עם רגל לחזה והוא פיתח בעיות נשימה. עניין פסיכוסמטי. אולי זה נבע מחסך, אבל החלטתי ללכת עם מוטיב הנשימה ומשכתי אותו לעמידה קצת יותר מכובדת, כשאינקלתי שתי אצבעות עבות שכמותן עוד לא היו לי, אל תוך הנקרות הזימיות של נחיריו ומשיתי אותו סמסטר שלם במדעי הטבע, לאורך כל תולדות אבותינו המשותפים ועד להעמדתו כדוגמה על שתי רגליו: הומו ספיאנס נאה ומפוחד. כמו שהאלהים רצה. זקוף, הוא נצמד מרצון לקיר, בדבקות של נערת ליווי המתלפפת סביב מטה לחמה. ככה, קראתי פעם, הכיר הנרי מילר את אהבת חייו, באולם ריקודים. כמה אופייני, אני זוכר רק את שם אישתו שקדמה לה. מוד. "מי היתה החברה של הנרי מילר, אתה יודע, איש הפיפי?" שאלתי אותו והיו לי כמה סיבות טובות ורטובות לזה. הוא לא ידע. "לא נורא", ניחמתי. "עכשיו אתה הכלבה שלי, אבל עד שנהיה חברים זה יקח קצת זמן וגם מידה מסוימת של מאמץ. אתה, למשל תצטרך להתכופף וכל זה – אתה יודע. אני לא צריך להסביר."

האיש הלח הפשיר מהעיניים. הוא התנשף כמו כלב ים, אחרי בקבוק וויסקי וריצה קצרה לפני שהוא חוזר לגברת כלבת הים. להזיע אלכוהול זו אחת השיטות הבטוחות להתפכח. אבל, החילזון הזיע שובל ארוך של פחד ופחד, כפי שכולנו יודעים, הוא היפוכו של אלכוהול. וכאן חברים הוא המקום לומר דבר אמת. דבר אלהים: אלכוהול הוא המסומן האמיתי של המילה אומץ. המילה עצמה, בשימושה השגור, היא למעשה פירושה של המילה טיפשות, בלכסיקון האלים. המושג משקר; רק התופעה משכרת. עד כאן המבוא הקצר בעולם לפנומנולוגיה, מאת מי שכבר חצה אל הגדה השנייה ומביט כעת מטה אל עולם התופעות, על ריקות אולימפית של פסגות קירחות: גאטה גאטה פאראגטה, פאראסמגאטה, בודהי סוואהה.

הוא ביקש לדעת  מה אני עושה ולמה. הו הסבל, המורה הדגול סוקרטס, חולץ הולדות המתים של עולמנו מהצללים הזוכרים את עולמם שמעבר ללתה. אני מעביר את תמצית הדברים, מפאת כבוד המת, גם שלי, כי את הרכבת הרצוצה של גופות המילים, התחינות, הפיות הפעורים מהפתעה דוממת והאבל על אודם הוורדים שסמק והלבין בפני החיים, אני חוסך. הוא אמר את כל אלה, הרבה פחות יפה, אם גם הרבה יותר עצוב. אמרתי לו "כי הרגתם אותי" ומעולם לא הרגשתי כל כך צודק. הם הרגו אותנו. את שלשתנו. ואני רציתי לדעת מי הם.

"מי אתה", שאלתי וזו היתה שאלה מטופשת. הוא ידע שאני יודע מי הוא גם אם שכחתי את מקומי לרגע, מה שכמובן שלף את נשמת היונה שלו מצילינדר הגוף לרפרף בפחד בעפעפיו האדומים. הוא היה פסיכופאת נרקיסיסטי, מה שחיבר בו ריכוז קיצוני בעצמו עם מחשבות של רצח: "אל תהרוג אותי", הוא סיכם.

זו לא תשובה. סימנתי איקס בחלציו והוא נצלב פנימה כמו דיונון דקור. התחלתי להסתגל למצב החדש ועם הכרת הסביבה באה גם התובנה הגדולה שגם החזק, גם השולט, זקוק לסיפור כיסוי. זו משמעותה של שפה. "תקשיב", אמרתי לו. "אני רק עכשיו יוצא מטריפ רע מאוד. אני בקושי זוכר מי אני אבל אני יודע מה לקחתי ואני יודע שהזיכרון יחזור ואין לי זין לחכות שיחזור, כי אני לא אישה מהסוג הזה, אז תגיד לי עכשיו מהר מי אני, מי אתה ואיפה אנחנו עומדים במערכת היחסים הזו או שאני מרוקנת את המזוודה שלך רחוק רחוק למטה, לאן שהביוב נשפך כמו חרא". עם סכין קפיצית שנפתחה לאורך הבטן שלו, הוא הצליח לפענח את המטאפורה בכישרון רב והזיע מרוב גאווה. הוא כמובן לא יכל לדעת מה אני זוכר ומה לא, ואני השתדלתי להכחיד את יצר הניחוש העכו"מי שאולי קינן בו. זה היה או לפתח אופי של שנות חיים (ובטח יותר מכמה גלגולים מוצלחים) ברגע אחד (יש מורי זן שנשבעים בשיטה הזאת, אבל הם או מתים או דוברים יפנית ואני מבין רק עברית ובינתיים המת היחיד שאני מכיר זה אני, מה שאוטומטית מנשל אותי ממקום בגן העדן המערבי). או לומר את האמת – אפשרות שכמובן תהווה גם היא שינוי מרענן בשביל הקקי הצהוב הזה, אבל לא בלתי אפשרית.

הופתעתי לראות עד כמה מעבר המקום שלי – מימדים, מצבי צבירה וגוף – השפיע על יחסי האנוש שלי. הצלחתי לבסס יחסים עם זולתי ולהעמיד אותם על מסד איתן של כנות: פחד. גילוי מזעזע, כי פחד, כידוע לכל, הוא בדיוק אותו כר פורה לפקעות מפלצתיות של שקרים שאנשים נוטים להתייחס אליהן בסבלנות הורית לאחר שחבשו את ראשן בכובעי צמר סרוגים, עם השמות משפחה, צו השעה, ויחסי עובד מעביד.

הוא עמד בקושי על כרעי התרנגול השדיות שלו, נידף ברוח כחולה שחפת שנשר מחלונו לשלג העמוק.

 

 

 

 

 

פזמון: כיסא עם חבלים הוא אנייה מתוחת מפרש. מי שעליו יושב ישמח לעיסוי כואב.

•נובמבר 6, 2010 • תגובה אחת

טוב: קשור לכיסא בחדר זר, אחרי שעולפתי במכה והתעוררתי לקראת נוספת; אם הייתי ממלא ככה דו"חות כשעבדתי עוד במחלקה, אולי האיום בעבודת המשרד היה מאבד מתקפו. הנטייה לארכנות היתה טבועה בי, למרבה הצער, אבל סכנת המוות ערפה את פרוזת הרומן הריאליסטי, על כל נבוכותיו הפסיכולוגיות, שאפיינה, בדרך כלל,  את קריינות חיי הפנימית והותירה אותי רק עם המילים הנחוצות ביותר ועם טעם החיים המר בפה, נוכח פני המוות (הפסקאות הארוכות והעמוסות של אותה פרוזה עוד מלוות, כפי שאתם קוראים, את אופק האירועים הזה, אבל אין לכם את הפריווילגיה לדעת אם  עוד חי המספר או  מת ויתכן מאוד שאם מתתי, יש לי נצח שלם –  אם יתכן להצמיד שם תואר שכזה לנצח – להצדיק בו את מבול המילים שניתך עליכם).
פטפטנות, היא על כל פנים, תגובה מקובלת לפחד. הפחד עצמו, הייתי אומר, הוא תגובה מקובלת למצב כזה שבו הייתי נתון ואני, בסופו של דבר, כבן לאם יהודייה ונצר לעם מכניס אורחים שראשיתו באברהם אבינו, מיהרתי להקביל את פני הפחד בסבר פנים יפות וטיפחתי אותו כבן יחיד. ועדיין, אחרי חצי שעה שבה הבטיח לי החבר מכהטוב (זה השם שהדבקתי לו ביני לבין עצמי, בבדיחות מסוימת, ראויה להערצה אני חושב), תוך שהוא מנקד ומפסק את משפטיו בחבטות ובקללות ובהבטחה שיבוא עוד מי שלעומתו, הוא עצמו יראה לי כאמי האוהבת, חשבתי על הפחד כעל בנו יחידו של אבי-האמונה, בהר המוריה והחלטתי שהגיע הזמן להפגנת אמונה אברהמית עתיקה וטובה. ניתוץ אלילים זו המומחיות שלי. אחרי הכל היו לי נישואים מאושרים אבל קצרים מאוד. הגיע הזמן לגמור גם עם הקשר הנוכחי.

"אתה רוצה לסתום קצת? אני מנסה להיזכר  בשורה מהקאנטו הראשון של גן העדן האבוד."

הרווח הראשון שזכיתי לו היה גילוי הנעל השנייה שלי מתחת למיטה שהייתה בצד הנגדי של החדר. זו הייתה מיטה עלובה ונמוכה ולכן כשהייתי ישוב לא יכולתי בשום פנים לדעת איפה נעל ימין שלי, תעלומה שאמנם הסבה לי מבוכה מסוימת, כי כידוע, הייתי צפוי להקביל פני אורח בזמן הקרוב (אני די בטוח שהוא איחר).

"היית אומר שאני יושב עכשיו, או שוכב? השפה היא דבר מצחיק"

דרכתי כנראה על יבלת, אותתה לי הרגל שנעלה את שיפולי בטני ברגישות של כדורגלן עצוב. מכאן מיהרתי להסיק שאתגרים סמנטיים העירו בו אותם רגשי תיעוב וחמת זעם רצחנית, כאלו שהתעוררו בי בקרבתם של ילדים חכמים מדי ובטוחים בעצמם. חשתי שהיתה בינינו מעין הבנה אינטימית, אפילה, ברגעים הללו.

"זה היה סוג של קואן, לא?" נאנקתי. "קאטסו אפס לך."

זה נגע ללבי. הבחור כרע על ברך אחת ואני יכלתי ממש לחוש את נוכחות הרפאים של פרה שמנה (היה גבול לקרדיט שיכולתי לתת לו, במצבי) ולחת עיניים, מעבר לכתפי וקיוויתי שהיא תענה לו ותיקח אותו לחיים מאושרים של אבטלה ובעיטה בילדים. חיי משפחה זה הגיהנום שנהניתי לאחל לרוב אויבי.

בניגוד לציפייה, נער השעשועים דן עצמו לחיי בדידות עקרה, אבל כן טרח להפגיש את עצם הלחי המחוטבת להלל שלי עם המציאות שענדה, למרבה האכזבה, מגוון טבעות כבדות מכסף וזהב וכל אבני החושן. אני חושב שזו היתה אולי הפעם הראשונה והאחרונה שזכיתי להיות קרוב כ"כ לכמות כזו של עושר.

"ד"ר, אנחנו סיכמנו, אתה זוכר" בשלב הזה כבר לעסתי את המילים בקושי מסוים, "שתיישר לי גם את הצד השני היום ואני אשלם כשתיכנס המשכורת".

אני התלוצצתי כמובן. הוא כל כך שמח מזה שהוא נהם והרים אותי – הוא באמת היה חזק מאוד – למה טרחו לקשור אותי, אין לי מושג –  יחד עם הכיסא שהציץ בביישנות מפוחדת מאחורי, וזרק אותנו לקצה השני של החדר, איפה שמישהו שם את הקיר. אם הייתי יותר קופצני, אפשר היה לחשוב שהחבר מכהטוב משחק סטנגה עם עצמו. במקום זה שמחתי לגלות שהכיסא היה כיסא עץ צנוע שלא התיימר לעמוד בניסיונות שגם אבות האומה היו נכשלים בם – ונשבר. מצד שני, התעצבתי (אפשר לומר אפילו שהתאבלתי ) לגלות שיחד עם הכיסא, נשברו שני דברים שהיו יקרים ללבי: האחד, שעון סייקו ישן שהיה שייך לסבי (אבל לא פעל! ענדתי אותו מטעמים נוסטלגיים גרידא); השני הייתה מפרקתי.

כל בקבוק נפתח באנחה נשית. נשק אותו כפי שאתה, יחף על הרצפה הקרה, בצהריים.

•נובמבר 3, 2010 • 2 תגובות

"הדרדרת לזה", הוא אמר לי.

"לא, אתה הדרדרת. ככל שיצור אנושי יכול להידרדר. אתה גוויה מטופשת עם כובע חבוט והרגע עצמך ובשרך ביצע בך וידוא הריגה עם אקדח תפוחי אדמה. אין לי אקדח. אין לי צורך בו. אני שותה הרבה ומשתין הרבה ובכל ביקור בשירותים אני שולף את הברית הישנה, דבר שגוי זקן שמן כמוך צריך כל יום מחדש  לנחש, בשביל למצוא ולהשתין על עצמו תמיד מתוך הפתעה שזה עוד שם. חוץ מזה, אין לי מקרים ואלו שיש לי הם כ"כ קטנים שאני לכל היותר לובש עוד סוודר. זה מעמעם את האגרוף לבטן ומשעמם את פצירות הציפורניים, עד הדגדוג."

"אגב דגדוג, באמת. ראיתי שאפילו הדג שלך מת משיעמום."

אבא נאנח ושמט את הבדל למים. טוב, איך אומרים – עפר ואפר. סימור זכה לכל העולמות. מי באש ומי במים ואנכי עפר ואפר. לא, אתה דג ואתה תחיה שוב. אתה קטן ופשוט ובלתי מורכב.

"טוב, אתה יודע איפה למצוא אותי."

באמת לא היה טעם להמשיך. אמרתי שאני יודע ושהכל בסדר ושניפגש עוד ארבע שנים. עד אז אולי אעבור כבר לחתול סיאמי. אולי אוגר קטן בכלוב עם גלגל. אולי אפילו אישה. ארזתי אותו עם מעיל הגשם בדלת הכניסה של הבניין, התגרשתי מהאישה ופתחתי לאוגר את הכלוב ואת חלונות המשרד לעצמי וקפצתי ראש מטה, אל הענן הראשון שיקבל אותי. אחר כך עליתי מחדש במדרגות והעולם נראה כבר כמו רחוב רחוץ בגשם. כמו שהוא נראה דרך התריסים במשרד. מהגובה הנכון. כמו שהוא אמור להיראות, כשבעורף, הצליל היחיד בחדר הוא הקומקום המזדמר בקינה על המים שחלקם הופכים לאדים וחלקם לבוץ. היו לי כיריים בחדר. ומקרר קטן. לא היו לי כיריים בחדר השינה. מקרר היה. אבל ריק, כמו סרקופג מרומה. עוד נקודה לטובת העבודה. חדר השינה היה רק בשביל הפרוטוקול. כאן היו החיים – והמוות. שם, השביל בשיער, התפר בגולגלת, לתה, מתנחשל בעייפות.

הדלקתי את הכיריים והנחתי מחבת. מזגתי שמן ועם הבעבוע הראשון פתחתי ביצה אחת וכשהיא התמקמה יפה, פקוחת עין ורוחשת סודות, בזקתי קצת מלח ופלפל על הפצעים והדלקתי שוב את הקומקום שירתח בדיוק מספיק זמן בשבילי לשים כפית גדושה בגבעה תחוחה, חומה וריחנית, טרייה כמו הגשם, ממש בתחתית הכוס הלבנה ולמזוג עליה את המים שתמיד נתנו לי הזדמנות שנייה, בלחיצת כפתור.

לילה עמוק. לא התכוונתי לישון בזמן הקרוב. למה לבזבז לילה. ביום הייתי ישן ואם היתה סיבה לקום היא הייתה מעירה אותי בצלצול. שנאתי לקום ככה אבל העולם היה טוב אלי והייתי מרושש, כך שהקצתי יקיצות טבעיות, רוב הזמן. אבל הלילות, גם לילות לבנים ואולי במיוחד, הם זמן חלום, כך או אחרת ואני חייתי בלילה ואכלתי בלילה ובלילה קראתי וגם הלכתי. הלכתי הרבה בלילה.

ובעצם, למה לא. זה טוב לעיכול ואני חם עכשיו בפנים ועם מעיל אני אשאר ככה לסיבוב קצר וטוב למטה. טוב, אז יצאתי. אותו הלילה לא חשבתי על צבים. בכלל, פוליטיקה ואסכטולוגיה, שני תחומים שהייתי בור גמור לגביהם, עניינו אותי בערך כמו חיי המין של אבי: מעט מאוד וגם זה הספיק, לדעתי, למקרה שיום אחד, אפל מאוד, אתחרט פתאום על משלחת  30 כדורי דמרול, רתומים למזחלת שלג ריקה. החוצה!

הקאתי את עצמי אל הניקיון הטבעי האפל, הנוצץ בעפעופי החשמל של העיר והעולם התקרב אלי בשקט. אסכטלוגיה ופוליטיקה והמוות, בביישנות, מאחור. בפנייה מקמינסקי לרחוב הצהבת המנוצחת (מקום החיבור בין הרובע העתיק של העיר לחדש  – שבו התיימר הבניין החרב שלי לשכון) קיבלתי הפנייה לעולם שכולו חושך והבזקים, ולרגע ידעתי איך הרבה מדי בלונדיניות עם רגליים ארוכות מדי מרגישות רק כמה שנים לפני הנפילה האיטית אל המדרכה שהזדרזה בבהילות של ג'נטלמן לפגוש אותי לפני שאני אגיע ראשון ואחכה כמו טיפש להבנה שהייתי טיפש כשיצאתי הלילה ועוד לפני זה – שהייתי בן רע, בסך הכל, כשלא קיבלתי את העזרה שהוצעה לי. יש צעדים שמתקרבים כמו חולה שהקת. יש צבים (אוי זה מוזר) ויש כאב ויש שוב שקט.

החדר המואר העיר אותי. הרגשתי כמו הקואין בעלומיו וחיכיתי למכה שידעתי שתבוא. אז, ידעתי,כמו הקואין סנסיי, גם אני אתעורר סופית. קואן גדול מאוד הוא זה – ואז מחאה כף יד על ערפי, והכיסא שאליו הייתי קשור דילג צעד אחד קדימה בציפייה, כמו שתיין זקן ליד הבאר.

"בוקר טוב, כבר צהריים, צ'יפופו" .

נקודה אחת לטובתי. הוא אדיוט.

לפרק הקודם >>>

כל שיהוק הוא יריית פתיחה של בקבוק חדש

•אוקטובר 27, 2010 • 3 תגובות

הדג שלי מת. זו לא היתה תעלומה גדולה. הוא היה דג זקן. חייו היו התעלומה. היקום הקבוע, המים המוחלפים  אך הזהים, כמו הימים, זה לזה, הביטחון שאיננו מובן מאליו בחיינו, נכח בחיו, עד תומם, כאמור, שהוא פתאומי לעד. מה שהפריע לי לפיכך – ואולי לא היה אמור גם הוא להפריע – היתה עובדת האפר שנבזק קצובות, וכבדרך אגב, רשלנית, אל תוך מיכל המים המאובזר עדיין, המלא, ואשר עדיין הכיל את גופתו הצפה של סימור.

כשנכנס האיש, ידעתי שהוא יסביר לי משהו. סופסוף, חשבתי, באירוניה מודעת, כמובן: מוות ולו גם מאורע זעיר כזה של סימור, מחולל עדיין אדוות פילוסופיות לכל הפחות, אם לא עצב קיומי, הגובל באבל  – כל זה מותנה כמובן במינון המדויק של היחס בין גודלו של המנוח ומשך חיו, לזה של בעליו ולתכנם מבחינות שכללו זמן פנוי ועומק רגשי ולו גם כזה המיישר קו עם עומק בקבוק סליבוביץ' טעון ללילה שלם.

פניו של האורח היו יציבים, שחוקים ומוצקים, כאלו שהניסיון גיבש כמו אופה חזק. שתי גומות היו נקובות בלחיים המגולחות והן הציגו את עצמן כל זמן שהוא חייך בידענות או סתם בחביבות שלא היית מאמין לה גם אם נולדת זה עתה. לי לא היו גומות. היה לי, לפעמים, זקן. הוא נע בחדר, בביטחון  כזה שמנחה  אנשים עם כסף, או אקדח, או משרה. עכשיו כל החבילה הזו (ידעתי שהוא נשא עליו את שלשתם ורק נשאר לי לתהות מה מהם יוצע לי או, באיזה סדר) היתה אצלי במשרד, בשעת חצות גשומה, חצי יום אחרי קביעת שעת מותו המשוערת של סימור.

" אני לא טועה עד עכשיו, נכון?"

"אתה לא נשמע כמו מישהו שיכול לטעות"

"ואתה לא נשמע כמו מישהו שיכול להתחכם, אבל אתה ממשיך לעשות את זה ויום אחד אולי תצחיק מישהו. אולי אפילו את עצמך."

"זה לא אני שבא לכאן בחליפת בר מצווה, להסתובב בחדר, יורה שורות מחץ כמו פקיד סעד משועמם עם אקדח סיכות".

הוא הסתכל בי בתערובת של ספק מלגלג מתחת לגבות מורמות ומצח של פיל מקומט.

"באתי לכאן עם הצעה אבל אני כל הזמן מרגיש שאני צריך להזהיר אותך. אתה מתחיל לעלות לי על העצבים"

זה היה צירוף מקרים.

"באיחור, כי אתה  התחלת לעלות על שלי לפני 10 דקות בערך, במדרגות שאותן אני מציע שתנצל בצורה דומה רק בכיוון ההפוך."

"זו לא דרך לקדם הצעה נדיבה כמו שאני עומד להציע שלא לדבר על  –

" – אל תשלוף את הקלף הזה וגם לא את האקדח מתחת למקטורן.", הוספתי סיוג מהיר כשראיתי את הטיית הגוף המיוחדת שהיתה כ"כ מיותרת עבור כ"כ הרבה גברים שהכרתי. " אני יודע שאם אתה נואש מספיק לבוא לפה ולהציע לי הצעות, אתה עדיין מספיק מנוול לירות לי בכתף או למחוק לי תנוך אוזן כתמריץ, אז תקשיב טוב, כי לי לא אכפת לפתוח עוד חור לכפתור במקטורן  שאותו אגב, אני מאוד מתרגש לראות עליך – יום ההולדת לפני 4 שנים, נכון? היית בן 53 "

"שנה לפני שאמא מתה", הוא אמר בקול הנכאים הנבוב שלו "ואתה תזעיק לכאן את המשטרה תוך שתי דקות אם תעשה את זה."

שימו לב שלא היה למנוול ספק שאני אעשה את זה.

"אה, זה בסדר", אמרתי. "הבן של המפכ"ל כבר יצא מזה. הוא יצא מדברים גרועים יותר מאשר לירות בתחת השמן של אבא, נכון? "

עכשיו הוא האדים. זה באמת פגע בו. התחת השמן של אבא. היתה לו גזרה נשית כמעט שעליה הוא פיצה באכזריות של תמסח.

לא סבלתי אותו. ועכשיו, היום מכל הימים דווקא כשסימור מת הוא מופיע.  הדג היה לב של שקט שאיכלס את המשרד הזה כסוג של אופק, טוב יותר מאישה, גם בלילות ארוכים של מעקב, גם במצבים קרים וקשים ידעתי שהנווה, המשרד שלי, מאוכלס במעטפת דקה של חיים, שלה עולם משלה והיא נתונה בעולמי כהבטחה וקיום מתמידים של דממה מעוברת. הדג, ידעתי, היה סמלם של הנוצרים הקדומים והוא שימש אותי כמנטרה קינטית, לגלגל על לשון המחשבה כל זמן שהייתי במשרד, כלפי חוץ – עסוק במחשבה, בשתייה, במשא ומתן או בחרטה והלקאה עצמית – הצל הנאמן של אבי היה מלווה אותי תמיד לעשות את המצווה האחת הזו – אבל מעבר לכל אלו, שט המובי דיק הצנוע של טבור החדר שהפך לביתי, (החדר האחר, בו הייתי אמור לישון ולקבל מכתבים שאינם עסקיים היה צל עלוב, שמועה חיוורת שטרחתי לאשר מעט מאוד) בבניין זה המאוכלס למחצה (והזול להלהיב ) שברחוב קמינסקי 12. עינו של סימור היתה תמיד פקוחה וגם במותו היא נותרה לטושה כהאשמה, במבחן האומץ הילדותי שערך לה אבי אשר הוסיף לאפר בעצבנות, אל תוך מיכל המים.  אני לא עישנתי.  זה היה עלבון כפול. לי ולסימור. אבי, הצל הנצחי, שהתגשם בדיוק ביום שבו כבתה להבת נר התמיד שהיה הדג שלי.

"תפסיק לעשן כאן, או שאני אירה בך"

גולות העין שלו נעו לכיווני וחזרו, בסיבוב קצת ארוך יותר, למקומן הקודם, כמו זוג מגנטים נתעבים. ארובות העין שלו היו מאפרות שבן ניצבו מגלידים, שני נרות חלביים עכורים, אבל הוא ניחן ביכולת הבעה נדירה של שחקן נו. אז טוב, מה יכולתי לעשות כבר (בסוף היום, אני בבסיסי, טיפוס לקוני). יריתי בו.

 
%d בלוגרים אהבו את זה: